אֵי

Judeo-Italian

Etymology

From Classical Latin et, ultimately from Proto-Indo-European *éti or *h₁eti.

Conjunction

אֵי (e)

1. and
   • 16^th century [750–450 BCE], “לוּ לִיבֵירוֹ דֵי יְחֵזְקְאֶל [Lu libero de Jezekièl, The Book of Ezekiel]”, in נְבִיאִים [Neviim, Prophets]‎^[1] (manuscript), translation of נְבִיאִים (Nəvīʾīm, “Prophets”) (in Biblical Hebrew), chapter 5, verse 5, archived as part of the National Library of Israel's catalogue:

     קוּסִי דִיסֵי דוּמֵידֵית דֵית קוּוֵיסְטַה יְרוּשַלַיִם אֵינְפֵֿירַה לִי ײֵינְטִי פוּסִי אֵיסַה אֵי לִי קוּנְטוֹרְנִי סוּאִי טֵירִי (Judeo-Roman)

     Cusì disse Dumedet Det: Quvesta Irušalajim enfera li jjenti pusi essa, e li cuntorni sui terri.

     [original: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה זֹאת יְרוּשָׁלִַם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת׃]

     Koh āmar Ăḏônāy YHWH zot Yərūšālaim bətôḵə ha-gôyim śamətîhā û-šəḇîḇôtêhā ărāṣôt.

     Thus said the Lord God: "This [is] Jerusalem, I set it amidst the nations, and its borders [are] lands".