קוֹרוֹ

Judeo-Italian

Etymology

Inherited from Classical Latin cor (“heart”), from Proto-Italic *kord, from Proto-Indo-European *ḱḗr

Noun

קוֹרוֹ (qoro /coro/) m

1. heart (seat of affections, understanding or will)
   • 16^th century [750–450 BCE], “לוּ לִיבֵירוֹ דֵי יִרְמִיַהוּ [Lu libero de Jirmiau, The Book of Jeremiah]”, in נְבִיאִים [Neviim, Prophets]‎^[1] (manuscript), translation of נְבִיאִים [Nəvīʾīm, Prophets] (in Biblical Hebrew), chapter 7, verse 24, page 2, lines 26–28:

     אֵי נִין אִינְטֵיסֵירוֹ אֵי נוּן קְלֵינַארוֹ לַה רֵיקֵילַה לוּרַה אֵי יִירוֹ אִין קוּנְסִילְייִי אִין פֵינְצֵירוֹ דֵי לוּ קוֹרוֹ לוּרוֹ רִיאוֹ אֵי פֿוּרוֹ אַה דֵירֵיטוֹ אֵי נוֹ דֵינַאנְצִי׃ (Judeo-Roman)

     ʾe nun ʾinətesero ʾe nun qəlaʾnaʾro lah reqelah lurah ʾe yiro ʾin qunəsiləyyi ʾin penəzero de lu qoro luro riʾo ʾe p̄uro ʾah dereto ʾe no denanʾṣi.

     /E nun intesero, e nun clenaro la rechela lura; e jiro in cunsigli, in penzero de lu coro luro rio; e furo a dereto, e no denanzi./

     And they did not listen, and did not pay attention; and they went in counsels, and in the stubbornness of their own evil heart; and they were backward, not forward.